צפידי – אני אפתח ואומר שכנראה אני אהבתי ואוהב אותך אפילו יותר ממה שבא לידי ביטוי כאשר היית על ידי כי אחרת איני יכול להסביר את המתחולל בתוכי.

מזה חודש מדי יום ביומו אני חש צורך עז להעלות על הכתב משפט או קטע הקשורים אלייך, אלינו והמעיין לא יבש.

עברו 38 ימים מאז שהתנתקת מזרועותי שהחזיקו בך וחיבקו אותך ועברת לעולם אחר, עולם שלקח אותך ממני ומאתנו, והפריד את דרכנו המשותפת.

זה כמו היה רק אתמול היום הנורא הזה עם הכאבים העזים עם הנשימות העמוקות והשאיפה שלך ליותר אויר ועם כל נשימה את קוראת בשמי מתוך כוונה לעזור לך, הלב שלי נקרע לגזרים אולם קצרה ידי מלהושיע ואני כמו טיפש מספר לך על החוויות המשותפות הרבות שהיו לנו על המשפחה ועל כל אחד מבני המשפחה וכמה אנו רוצים שיקרה נס ותבריאי.

הרי את יודעת את עוצמת האהבה שכולנו חשנו אליך ושבאה לידי ביטוי במסיבה המשפחתית בחתונת הזהב וביום הולדתך ה-70 שחגגנו בסוף אפריל השנה.

אבל שום דבר לא עזר, לתוך החדר הנפלא שהיה לך באסותא התגנב כח זדוני בלתי נראה שפחד להתייצב בגלוי ולקח אותך ממני ומכולנו.

הראש כועס ומתרעם, הנפש זועקת ומתפוצצת, לא ניתן להבין את האירועים שהובילו לתוצאה הפטאלית שמובילה לדרך של אין מוצא. מבין כל השאלות שאני שואל את עצמי מבלי שיש לי תשובות, יש שאלה אחת שמציקה לי באופן מיוחד – איך יתכן שבשבת 10 למאי חגגנו עם כל המשפחה יום הולדת לשלי ונדב ואת משתתפת, שמחה וצוחקת ושבוע לאחר מכן בשבת 17 למאי קרה הבלתי יאמן.

קרע קרה בין מערכת ההבנה ומערכת הרגש שלי, והמערכות נעות בכיוונים מנוגדים וכל אחת מעלה מחשבות שונות. מערכת הראש וההבנה אומרת שלמרות מה שקרה יש להמשיך קדימה ומערכת הרגש תוקפת את מערכת ההבנה דוחקת אותה הצידה אומרת ושואלת מה שווים החיים ללא צילה.

שחר – רוח חרישית מנגנת על שלבי התריס ואני מתעורר ואת לא לצידי, אני מרוקן כי את חסרה לי והפעילות המשותפת שלנו נעלמה כלא היתה.

אני שואל וחוזר ושואל – אהובתי אייך? איך זה שאת לא איתי ומענה אין.

הבית שלנו מלא אותך את נמצאת בו בכל מקום בכל פינה וקרן זווית אולם כאשר אני מנסה לגעת ולחוש אותך אני תופס רק אויר.

החיבוק חסר לי, הנשיקה חסרה לי, השיחה והחלפת הדעות חסרות לי, את מאד חסרה לי וחסרה לכולנו ואין לי מספיק מלים לתאר את החוסר הזה.

כאב הלב מתחזק והכמיהה אליך גדלה וצומחת מיום ליום.

הילדים והמשפחות:-

אין עוררין על כך שהילדים שלנו היו בבת עינייך חלק עיקרי בנשמתך, והקדשת חשיבות מרובה ושעות של חינוך והשפעה שהם ימשיכו ללמוד ולהתפתח וכמה שמחת שהם הלכו בדרך שהתווית להם. חשיבות מרובה ייחסת גם להקמת משפחה על ידי כל אחד מהם.

שגב עשה זאת כבר לפני שנים רבות, הקים משפחה יחד עם אורלי והביאו ילדים לעולם, נכדנו – נוי, עידן ושירי ואת היית כל כך שמחה וגאה בכל המשפחה ובכל אחד מהם.

דלית התעכבה קצת וזה מאד הציק לך וגרם גם למתיחות שהיא טבעית במצב זה. אולם המצב תוקן ותרומתך לכך לא הייתה קטנה, את התעקשת שדלית תקנה את הדירה במלצ’ט ושם פרחה הזוגיות והאהבה ודלית הקימה משפחה יחד עם ארז וגם הם הביאו ילדים, נכדנו – שלי ונדב, לשמחה ולסיפוק שלך לא היה גבול.

רק לפני כ – 3, 4 חודשים באחת משיחות הנפש שלנו אמרנו שאנו את תפקידנו העיקרי כהורים בעצם סיימנו, הילדים שלנו ומשפחותיהם מבוססים ומתפתחים בכיוון הנכון.

במצבך הקשה כל מחשבותייך היו מרוכזים וממוקדים במשפחה, בנכדים, כל כך רצית לראות אותם גדלים ופורחים וכל מה שרצית היה עוד כמה שנים ואני מרגיש כשלון שלא הצלחתי במשימה הזו.

מצבו הבריאותי של אחיך, אבי, הטריד אותך מאד ולמרות הקושי שלך בנסיעות ארוכות נסענו יותר מפעם לצפון היות והרגשת צורך עז לראות אותו.

צילה, צפידי כפי שאני קראתי לך, כל הדברים שאמרתי עד עכשיו הם כאין וכאפס לעומת מה שיש לספר ולומר עלייך, הנייר אינו יכול להכיל את כל הדברים שיש בלבי ובנשמתי והקשורים אלייך.

אני לא רואה את עצמי נפרד ממך ואיני יודע איך אוכל להמשיך בלעדייך, אהובה שלי, חברה שלי, את כל כך חסרה.